אחד הדברים שמרגשים אותי, (חוץ מאמנות כמובן), זה לצאת לטיולים. עבורי, הטיול והציור עולים בקנה אחד בהרבה מובנים. איך, אתם שואלים? העליתי את המחשבות על הכתב כאן לפניכם. מזמינה אתכם להכין משהו טעים לשתות, ולצלול יחד איתי.
מאז שהייתי ילדה, טיולים בארץ הפכו חלק בלתי נפרד ממני. כשהייתי קטנה נשלחתי לחוג של החברה להגנת הטבע במטרה להנחיל בי הערכה לארץ היפה שלנו. אמא שלי אמרה במילותיה שבגלל שלא טיילה בארץ בילדותה, רצתה לתת לנו הזדמנות לעשות את זה בעצמנו. על הדרך, למדתי שמירה על איכות הסביבה, כבוד והערכה לטבע.
כמשפחה היינו מטיילים הרבה - אני, האחים וההורים שלי - גם במקומות לא מוכרים. לפעמים ליום אחד, לפעמים לחצי יום, ולפעמים לכמה ימים באוהל. גם כשהיינו ממש קטנים וגם כשאמא שלי הייתה בהיריון. ככל שהתאפשר, כך היינו מטיילים.
אפילו בצבא מצאתי עצמי קשורה לטבע בדרך מסוימת. התגייסתי לתפקיד צפרית - אחד התפקידים הייחודיים ביותר בצה"ל. למדתי כל מה שאפשר לדעת על ציפורים, חקרתי ועבדתי איתן, גיליתי שאני נהנית לצפות בהן ועד היום האהבה זו מלווה אותי ודובקת גם במשפחה שלי.
היום כמובן, אני ממשיכה את המסורת ומנחילה את האהבה לטבע יחד עם דורון בעלי (שהוא ממש במקרה מורה דרך), לילדים שלנו. אנחנו מטיילים המון, מקפידים לא לחזור מאותה דרך אף פעם כדי להרוויח עוד זמן טיול. לפעמים אני מבקשת מדורון לא לספר לי איפה מטיילים היום כדי להיות מופתעת.
למה אני יוצאת לטייל?
הייתם מצפים שאספר שאני יוצאת לטייל בארץ כדי לקבל השראה מהטבע, אבל אם להיות כנה, המושג 'השראה' מאוד חמקמק בעיניי ואפילו שחוק. כשאני יוצאת החוצה, הטיול הוא העיקר. כמו שנשימה לא רק עוזרת לנו לשרוד אלא מכניסה חמצן לדם שלנו, מרגיעה ותורמת לנו הרבה יותר מ"להשאר בחיים", כך הטיול בעיניי הוא הרבה יותר מהפוגה מחיי היום יום ומלראות "נופים יפים". עבורי, זה ספא לנפש; בטבע, בנופים עירוניים, אתרי תרבות ומורשת, כל מקום הוא הזדמנות לגלות ולחקור.
לכן אם תזמינו אותי לטיול 'בטן גב' אסרב בנימוס. הרי יש כל כך הרבה מקומות מעניינים לראות! ואני תמיד רוצה לטייל ולגלות.
לגבי ההשראה החמקמקה, אני מאמינה שלצאת לטבע ולקוות שהיא תנחת עליי משום מקום לא יועיל כלל. את ההשראה אנחנו יוצרים על ידי תשומת לב לפרטים סביבנו.
לטייל זה קצת כמו לצייר
רגע, מה?
האמת היא שזה די פשוט.
ציור הוא תהליך, שמתחיל עוד לפני שאני בכלל מתחילה לצייר. כתבתי על זה בפוסט האחרון שלי ממש כאן.
כך, גם הטיול ואני נהנית מכל אחד מהחלקים שלו:
תכנון הטיול – לחשוב על מקום מעניין; האם היינו בו כבר או לא, האם מישהו מהמשפחה לא היה ואחרים כן? האם יש שם מקור מים, יער, חיות בר, האם הוא רחוק או קרוב? כל אלה בונים את ההתרגשות
הדרך לטיול – בדרך ליעד הנופים משתנים, לרוב רואים גם ציפורים וחיות בר. יש רוגע מסוים, מיקוד, פחות התעסקות בטלפונים ומתעוררת לרוב שיחה ששזורה בנופים, בטבע, בהרפתקה שמתקרבת.
ההגעה – יש משהו בלצאת מהרכב ברגע שמגיעים אל היעד. להביט לראשונה במקום, לבחון האם השתנה מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת אם בכלל, או להבין רגע לאן ללכת אם מדובר במקום חדש.
המסלול – בין אם מדובר במוזיאון, באתר ארכיאולוגי, בגן לאומי. המחשבה על כך שהנוף הטבעי או העירוני מארחים אותנו, מאפשרים לנו להפוך לחלק מהם, מכניסים עניין ועומק לחוויה כולה. זה הזמן מבחינתי להתחיל לספוג, להתחבר לסיפור.
להתחבר לסיפור – בכל מקום שאליו נגיע יש סיפור. בכל מקום שבו עברו פעם אנשים יש סיפור. באופן אישי, מרגש אותי לדמיין את האנשים האמיתיים שעברו במקומות האלו לפני מאות ואלפי שנים ולכן מקומות וסיפורים היסטוריים אהובים עליי יותר. כל צלילה אל העבר מחברת אותי אל המקום.
בטיולים יש המון הנאה; בנוף, ביופי, בחוויה, בהליכה, בגיבוש המשפחתי, החברי, הזוגי. אבל כמו שבטח כבר הבנתם, הסיפור הוא מה שהכי מרגש אותי. אגדה פנטסטית, סיפור היסטורי, המחשבות, הרגשות והתקוות של אלו שעמדו באותו מקום בו אני עומדת עכשיו או הרגישו כלפיו.
כאמנית וציירת, הדמיון שלי תמיד פועל, אני תמיד חושבת במישור קונקרטי פיזי ובמישור הדמיון. אני רואה מולי משהו אבל גם מצליחה מיד לדמיין המון אלמנטים שקשורים אליו.
הסיפור על המדרגה בנמל יפו
בנמל יפו יש מדרגת בטון שכזו, שרוב האנשים אינם טורחים לתת עליה את הדעת, ופוסחים מעליה כאילו הייתה עוד מדרגה פשוטה. אבל למען האמת, למדרגה הזו יש חלק משמעותי בהיסטוריה.
היא שמשה מתחילת המאה ה-20 כדרגש ממנו היו יורדים הנוסעים שהגיעו בספינות לנמל. בעוד שלאחרים היא נראית כגוש בטון מרובע, אני מדמיינת בעיניי רוחי את הנשים בשמלות הגדולות והמפוארות והגברים בחליפות, שרגלם פוגשת את פיסת האדמה היציבה לראשונה, לאחר מסע מטלטל בים בדרך לארץ הקודש ורגע לפני שהבינו שהבגדים האירופאים המשובחים והעבים לא מתאימים לאקלים הים תיכוני.
לא מדובר כאן רק בגוש בטון פשוט, אלא בתקוות, רגשות, תחושות של בני אדם אמיתיים וזה בדיוק מה שמרגש אותי ומניע אותי ליצירה. הכוונה היא לא שאני מציירת את הסצנות ההיסטוריות שאני מדמיינת שהתרחשו במקומות בהם ביקרתי, אלו הסיפורים שמציתים את הדמיון שלי ומניעים אותי ליצירה.
המקומות האלו והרגשות שנקשרים אליהם; את כולם אני יכולה לראות ולהרגיש ומתוכם, ליצור. לא רק לצייר אריסטוקרטית לונדונית צועדת מחוץ לספינה שלה אל נמל יפו בפעם הראשונה, אלא להתחבר לרגשות שהיא וודאי חשה באותם רגעים; הגילוי, השמחה, החיבור למקום הרוחני. ברגעים האלה אני מודה על הדמיון המפותח שלי והיכולת לבנות עולמות בראש ובראשונה, על קנווס ריק או דף נייר.
מעניין אותי, מה מניע את הדמיון שלכם? האם טיולים מפיחים גם בכם יצירה? ספרו לי בתגובות או בפייסבוק ובאינסטגרם :) בואו נדבר על זה!
Comments